מה עושים? איך שוכחים? אני צריכה לספר לבעלי?

בוקר טוב יולנדה, ראיתי את התגובה שלך מאתמול ואסכם את זה ב וואו.

אשמח לנסות ולהיעזר בך.

בעלי ואני גדלנו בקהילה דתית, לפני חמש עשרה שנים הכרנו בשידוך והתחתנו. במשך כל תקופת הנישואים, מצאנו את הטון שלנו, את הדרך לאושר שלנו.

המשפחה לא ראתה בעין יפה את העובדה שבחרנו להביא רק שני ילדים. אבל זה לא משנה כי שנינו החלטנו שהדרך היא לא לעשות המון ילדים, ואז לוותר על כול השאר. הבאנו האמנם שניים, אבל אנחנו משקיעים בהם המון.

 אני נוטה להאמין שדווקא החופש אותו הענקנו אחד לשנייה הוא זה שפיתח בניינו קשר מיוחד ואפשר לומר אפילו אהבה גדולה. 

אבל כאן נכנס המשבר. לפני מספר חודשים, התקיים אירוע חברה של מקום עבודתי, שאם לומר את האמת ובלשון המעטה היה משעמם. ובכך מצאנו עצמנו אני ועוד כמה עמיתות, יושבות סביב שולחן שותות, וצוחקות.

נפתחנו האחת לשנייה ממש כמו החברות הכי טובות. בסופו של הערב נותרנו רק שתיים. היות והיינו שתויות, החלטנו לחלוק מונית. ורד (כמובן שזה לא שמה האמיתי.) ירדה ראשונה. התכוונתי לנשק לה את הלחי ואיכשהו הגעתי לפה. הנשיקה הזו, לא הייתה סוערת אבל הדרך שבה היא הסתכלה עליי, והלב שלי, זה היה ברור שבאותו הרגע גם אני הרגשתי משהו, משהו לא ברור משהו שלא הרגשתי אף פעם, גם לא עם בעלי האהוב. מאז אותו היום נפגשנו לא מעט פעמים בעבודה. לא דברנו על זה. הנשיקה לא חזרה על עצמה, אבל פעימות הלב, ההתרגשות, הרצון לעשות זאת שוב התגבר. אני לא יודעת מה לעשות. קראתי אתמול את התגובה שלך לאמא הזו ותהיתי אולי, אולי עם החינוך השמרני עליו גדלתי, לא הבנתי שאני בכלל נמשכת לנשים. אני אימא לילדים, אני נשואה לגבר שאני אוהבת, ואני לא מפסיקה לחשוב על הרגע ההוא, הרגע המופלא ההוא. ולא משנה שעבר כל כך הרבה זמן. 

מה עושים? איך שוכחים? אני צריכה לספר לבעלי?

סליחה שכתבתי מבולגן כל כך, אני בסערת רגשות.

אשמח לשמוע את חוות דעתך לפני שאני משתגעת.  

תגובתי : 

אנונימית יקרה, 

לפני הכול, אשלח לך חיבוק מלא באנרגיה.

קראתי את שכתבת מספר פעמים, עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את התחושות שלך- לא הצלחתי. 

וזאת כי אף אדם לא יכול להבין את תחושותיו של האחר, עד הרגע שבו  ייצעד בנעליו ובדרכיו למשך חיים שלמים. 

אבל מבטיחה לנסות ולהביא אותך לחוף מבטחים.

אמר לי פעם אדם שאני מאוד מעריכה ואוהבת שלקבור רגשות, זה לא כמו לקבור יד או רגל, רגש דינו לצוף. וזאת כול עוד לא טיפלת בו, לא הבנת מהו אותו הרגש. 

וזה יקירתי מה שאת חווה.

אני מוכרחה להתחיל מההתחלה: העניקי לעצמך קרדיט על כך שאת לא מושפעת מאחרים, את ואישך בחרתם את הדרך שלכם ועל אף כול הלחצים החיצוניים , והדרך בה חונכתם לא נכנעתם, זה אומר עלייך המון, זה אומר עליכם המון. כך שתשאפי אוויר את בדרך הנכונה.

כשאני קוראת את המילים שלך וסערת הרגשות שלך, אני מבינה שהבעיה העיקרית שלך, היא שהפחד מניע אותך. הילדים שלך, אישך, הלא נודע. 

אז לפני שאת מחליטה מי את ומה את ולמה נהגת כך או אחרת. את חייבת לחשוב לרגע אחד על הבחורה אותה נישקת. תחשבי מה עבר לה בראש? מה קרה לה כשהיא הבינה שנפגשתן שוב, והתעלמת ממנה. תחשבי לרגע אחד על המקום שלה, ותביני שכדי להגיע לפתרון הבעיה את חייבת לשבת איתה ולשוחח איתה. לפתוח את הנקודה הזו, ולהבין עד כמה זה השפיע עליה. 

ברגע שתשוחחי איתה, הלב שלך ישקוט. לא שהשאלות יפסיקו לצוף, אבל לפחות נקיפות המצפון בגיזרה אחת יחדלו.

המוח שלנו, מייצר פנטזיות מאות כאלה, הוא לוקח סיטואציה קטנה ומפתח אותה לענקית. גם מבלי שתספרי לי, אני בטוחה שלא פעם חלמת בלילה על מה שהיה קורה אם זה לא היה נגמר בנשיקה. 

אבל זה לא בגלל נטיותייך המיניות, זה כי המוח שלך סקרן. 

התחושות עליהן דיברת, הזכירו לי מאוד אדרנלין. 

אני לא אפסול את היותך דו מינית וזאת שוב, עצם העובדה שאני לא מכירה אותך. 

אבל כן אומר לך, כי התחושות להן התמסרת באותו הלילה היו הצפת אדרנלין,  סיכון של משהו חדש אותו חווית. 

אני לא מכירה את מערכת היחסים בינך לבין אישך, אבל באם מערכת היחסים בינכם היא טובה, ואישך אדם מכיל ומבין, הייתי משתפת אותו בחוויה הזו, בפחדים שלך, במה שגרם לך לפחד. אני מאמינה שזה יצמיח אתכם אפילו יותר.

עצם היותך אימא, ואישה אוהבת אשר שמחה בחלקה, הסירי דאגה מליבך. כי גם אם נטיותייך  המיניות הינן גם כלפי נשים, שהרי את כבר במערכת יחסים טובה ומעשירה. 

ובאשר לשאלה שלך "איך שוכחים?" לא שוכחים. את לא צריכה לשכוח, הפיסות הקטנות שקורות לנו בחיים, הן בדיוק אלה היוצרות אותנו, את מי שאנחנו. הן אלה המרכיבות את השלם.

מקווה שעזרתי מעט. 

בהצלחה 🙏