זוגיות או הריון?

הי יולנדה, ראיתי את העצות שלך, והבנתי שפונים אלייך עם שאלות מאתגרות, נראה לי שהבעיה שלי, היא המאתגרת ביותר.

אני בת שלושים וחמש, מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי בני זוג לא מתאימים, תמיד מצאתי סיבה לסיים את הקשר. בחודשים האחרונים אני יוצאת עם גבר מדהים, וזו הפעם הראשונה שאני מסוגלת לראות עתיד. לפני שבוע הייתי אצל רופא הנשים בבדיקה שגרתית, וניצלתי את התור כדי להתייעץ איתו על הריון עתידי. הבנתי ממנו, שלאור בעיות הפוריות של אימי, כדאי שאתחיל לחשוב על זה ברצינות ולעשות צעדים קדימה, כי אני לא נעשית צעירה יותר וכך גם הביציות שלי. שיתפתי את בן זוגי והוא שתק. הוא פשוט שתק לפני שיצא מהדירה שלי. אתמול, אחרי שלושה ימים בהם הוא ביקש ממני לחשוב על הכל הוא שוחח איתי. הוא אמר שכרגע, הוא לא רוצה לקחת חלק בתהליך כזה. הוא טוען שאנחנו לא מספיק זמן בזוגיות כדי להגיע לשלב של ילדים. שילדים זה עניין רציני. הוא אפילו הציע לי ללכת לבנק הזרע ומאוד כעסתי על כך. פתאום הבנתי שיכול להיות שאני יותר רצינית ממנו בקשר. סיימנו את השיחה בכעס מצידי. אני לא יודעת מה לעשות?

אז כמו שהבנת יש לי כאן חתיכת בעיה מאתגרת, והזמן לא לטובתי.

אז מה את היית עושה במקומי?

תגובתי :

יקירתי, לפני הכול חשוב לי להבהיר שניתן לפנות אליי בכול שאלה, גם אם היא לא מאתגרת 😜 אני עושה כול מאמץ לענות על כולן מתוך ניסיון החיים שלי.  האם השאלה שלך אתגרה אותי? בהחלט. כי מצד אחד יש כאן שעון מתקתק, ומצד שני, יש כאן מערכת יחסים בתחילת דרכה.

אני מנסה להלך כאן בין הטיפות, מקווה שאצליח.😉

כפי שהסברת, לפני מספר חודשים נכנסת למערכת יחסים, וזו הפעם הראשונה שאת רואה עתיד. עד היום לא היית בלחץ כלפי העתיד לאור העובדה שהיה ברור לך, שכול עוד את אישה צעירה ופורייה כול החיים פרושים לפנייך. השיחה עם הגניקולוג החזירה אותך אל המציאות, מציאות בה את מבינה שהזמן אוזל. ואת חייבת לפעול. את כועסת על בן זוגך על שלא מבין אותך, על התגובה שלו, אך אני חושבת שאת צריכה לרגע אחד לקחת אוויר ולחשוב על המקום בו את שמת אותו. ואיך את היית מגיבה במידה וכול זה היה קורה במצב הפוך?

בן זוגך צודק. ילדים זה עניין רציני. כתבת "לפני שיצא מהדירה שלי." מה שאומר שלא עברתם אפילו את השלב בו עוברים לגור יחד, ואת כבר רוצה להפוך אותו לאב ילדך, תתארי לעצמך שהיית פוגשת אותו כמה שנים קודם, ורגע אחרי שהכרתם הוא מבקש ממך להיות אם ביולוגית לילדו. זה היה מפחיד אותך, ואני לא בטוחה אם אני הייתי חווה מקרה שכזה, הייתי מסוגלת להיות שקולה ולהגיב בדרך שבה הוא הגיב.

קחי אוויר יקירה, ואם מצאת בן זוג שאיתו את רואה עתיד, צעדי איתו לאט לאט בדרך ותפתחו את מערכת היחסים הזו, יכול מאוד להיות, שמערכת היחסים הזו, באמת תביא את שניכם לבנות משפחה. אבל אם את כול כך רוצה ילד עכשיו ואת מרגישה שאת לא מוכנה לקחת סיכון ולחכות. אל תשללי את האפשרות להשתמש בבנק הזרע. אני חושבת שאם מערכת היחסים בינכם היא מספיק טובה, הוא אף ילווה אותך בתהליך ואולי בדרך, דווקא הדברים הללו, יחזקו את הקשר בינכם והוא יבין שהוא רוצה לבנות משפחה איתך, ואולי לא. מה שבטוח, שכול הקלפים בידיים שלך. ולא משנה באיזו דרך תבחרי להשתמש בהם, את תעשי בחירה נכונה.

צרי איתו קשר, תתנצלי (כן, זה הזמן שלך להתנצל על שלא הבנת אותו) הסבירי לו בנועם שכול העניין נפל עלייך כרעם ביום בהיר. ואת מבינה את הצד שלו. כמו כן את רוצה לחשוב עוד על עניין תרומת הזרע, ובכלל על הנושא הכללי, בינתיים שמוטב שתשימו את הנושא הזה בצד, כששניכם מבינים שזה יעלה בעתיד. או כבנק הזרע או עתיד משותף. 

מאחלת לך הצלחה רבה. 

מקווה שהצלחתי לעזור.🙏

באהבה

יולנדה הירש סופר 

השינויים הפיזיים לאחרי ההריון, הרגו לי את הביטחון העצמי

שלום יולנדה, 
לפני שנה נולד בני הבכור. בהריון עליתי  מעל לעשרים ק"ג ולמרות שאחרי הלידה חזרתי למשקל איתו התחלתי את ההריון, השדיים לא חזרו לעצמם, וסימני המתיחה לא נעלמו. לכן אני לא מאפשרת לבעלי לראות אותי באור.  הסקס שפעם, אפילו בתקופת ההריון היה מלא תשוקה, היום קורה מתחת לשמיכה ובחושך. אני מתביישת בשינויים שלי. ולא משנה עד כמה בעלי אומר לי שאני יפה ושהוא אוהב אותי. 
מה לדעתך עליי לעשות? 

תגובתי: 
אנונימית יקרה, אני קוראת את שכתבת, ואני חושבת שמעטות הנשים שלא חוו או חוות את אותה התחושה. ו
במהלך החיים, גופה של האישה, עובר לא מעט שינויים. (או שאפשר לבחור לקרוא לזה "התפתחות" )השינויים שלנו הנשים, מתחילים משחר ילדותינו, ועד הרגע בו אנו עוצמות את העיניים בפעם האחרונה.
היות והשינויים הללו לא עומדים לעצור, אנחנו חייבות לנהל עם גופינו סוג של זוגיות. 
כמו שבני זוג, חייבים להבין אחד את השני, ולהתפתח יחד תוך כדי הקשבה, הבנה, ושמירה על האהבה , על הגחלת . 
כך גם מערכת היחסים עם גופינו. 
אנחנו צריכות להיות קשובות לו, לקבל את השינויים ולחבק את ההתבגרות שלו. ברור שתמיד אפשר לעשות ניתוחים פלסטיים, להזריק בוטוקס ועוד... אבל זה כמו לשים פלסטר על פצע ירי. שכן הבעיה היא לא חיצונית, אלא פנימית. ולכן לא משנה עד כמה נמשיך לתקן, באותה הנשימה נמשיך לחפש את הפגמים. 
עצתי לי אלייך, היא לנהל שיחה עם עצמך!!! 
תבקשי מבן זוגך, מהורייך או אפילו ביבי סיטר לשמור על הילד מחוץ לבית. 
עמדי מול בבואתך בעירום. תסתכלי לעצמך בעיניים ותדברי עם עצמך. כן, מבטיחה לך מבוכה, מבטיחה לך שיהיו אין ספור פעמים שתחשבי לעצמך עד כמה זה טיפשי ותתכווני לוותר- אל תוותרי. הכירי את גופך, אל תמתחי ביקורת על השדיים או הסימנים, לטפי אותם. העניקי להם אהבה אמיתית, את האהבה שלך. 
הזכרי בחיוך של פרי בטנך, הזכרי בגוף שהיה לך בעבר האמנם הוא היה צנום יותר, אך גם נשי פחות, מאז עברו אולי מספר חודשים, אך מה את עברת באותם החודשים? חיים צמחו בתוכך, זכית בתואר אימא, גדלת בכל כך הרבה מובנים. מצאי את עצמך.
המעטפת לא יכולה לשנות אותך, את התשוקות שבך, האהבה שבך, האמונה שלך בך. 
אחרי מספר דייטים עם עצמך צרפי אותו. (בעלך) לתהליך
קשרי לו כיסוי עיניים. הרשי לעצמך לחשוף בפניו בכול פעם חלק אחר מגופך. הרשי לו להראות לך עד כמה את מושלמת בחוסר השלמות. 

מניסיון, זה עובד. 

מקווה שהצלחתי לעזור 
אשמח לקבל עדכון 🥂

נסחפתי עם בעלה של חברה שלי, וכעת הוא לא מניח לי.

שבת שלום יולנדה, אני ממש אובדת עצות, מראש אבקש שתנסי לא לשפוט אותי 🙏
לפני מספר שבועות טסנו מספר זוגות לסוף שבוע ארוך, במהלך סוף השבוע אין לי מושג איך זה קרה אולי בהשפעת האלכוהול אני לא ממש יודעת, אבל התנשקתי עם בעלה של חברה שלי עצרתי רגע לפני ששנינו היינו ללא בגדים.
אני מכירה את הזוג הזה כבר שנים אני מתארחת בבית שלהם, ותמיד היה נדמה לי שזו המשפחה מושלמת וכשזה קרה, אני נבהלתי ונרתעתי, הוא מצידו מנסה לשחזר את זה שוב.
ניסיתי להסביר לו שזה לא יקרה, והוא אמר שהוא מבין, אבל לפני כמה ימים כשנפגשנו לארוחה כול החברים, הוא מצא רגע כדי לנסות לנשק אותי. לא שיתפתי איתו פעולה גם ככה קשה לי להסתכל עליה בעיניים וגם על בעלי.

איך אני גורמת לו להפסיק לנסות? איך אפצה את החברה שלי על מה שעשיתי?

אני מרגישה נורא.
בבקשה תנסי לא לשפוט אותי

תגובתי:

אנונימית יקרה, 
מודה שכשקיבלתי את ההודעה שלך, לא ידעתי מה עליי להשיב,ואף היוועצתי בקבוצת הנשים שלי "חזקות מתמיד"
הלב  נצבט לי מעט,  ניסיתי לשים את עצמי בנעלייך, אך מודה שקל לי יותר היה לשים עצמי בנעליה של חברתך. 
עצם המחשבה על כך שמי שקוראת לה חברתי, נסחפה עם האיש שלי, גרמה לי להיות חסרת מנוחה. 
האם שפטתי אותך? כן. בראשי הייתי השופטת, חבר המושבעים והתלין. 
אבל אז עצרתי לנשום. הבנתי שנקודת המבט שלי לא נכונה, אז החלפתי אותה. 

לצערי בחיים לא פעם אנחנו שופטים אנשים, כי נדמה לנו שאם אנחנו היינו נתקלים בבעיה זהה, לבטח היינו נוהגים אחרת.

אני באמת שלא יודעת איך הגעת למצב כזה עם בעלה של חברתך, אבל כעת משאת  יודעת שלשניכם יש משיכה כלשהי (אני בטוחה שאם לא הייתה זה לא היה קורה) והוא לא מתכוון לעצור, את חייבת ל"חתוך בבשר החי"
אם את לא מתכוונת להתוודות בפני חברתך, מה שלדעתי מיותר לחלוטין לאור העובדה שבעלה יכחיש, או יאשים אותך. 
זה יגיע לאיש שלך, ובגדול בשביל כמה דקות, תהרסי שתי משפחות. 

עצתי לך: תצנני את הקשר עם הזוג הזה.
אם בעלה ייפנה אלייך, תבהירי לו שלא היה כלום לא יקרה כלום, ואם ימשיך לא תהיה לך ברירה אלא לספר לאשתו. (איומים עוזרים). 
אם את עדיין קוראת לעצמך חברה שלה, תגני עליה בכך שתתרחקי ממנה. עד כמה שזה אפשרי. 
זה יהיה קשה ויידרוש ממך לתת תשובות רבות ואני בטוחה שתמצאי את התשובות הנכונות. 
אם לא תעצרי את זה עכשיו, ואתם תמשיכו להפגש, בשלב כלשהו זה יקרה שוב, כי כשפורצים גבול, קל יותר לחזור שוב על אותה הפירצה. 

מקווה שעזרתי 
שיהיה לך המון בהצלחה

יש עוד מה להציל בנישואים שלי?

שלום יולנדה, 
שלחו לי תמונה של הבלוג שלך, ושמחתי לגלות שגם לנו הגברים יש מקום לפרוק להתייעץ בעילום שם. 
אני ואשתי נשואים קרוב ל20 שנה. יש לנו שבעה ילדים משותפים. אנחנו לא דתיים, אבל שומרי מסורת. היא שומרת מסורת ואני עושה זאת בשבילה. היא יודעת את זה.
כבר שנים שאני לא רוצה להיות במערכת היחסים הזו, כבר שנים שאני מרגיש שאין לי מקום איתה. שלא תביני לא נכון, אני מעריך את אשתי מאוד. לא פשוט לגדל שבעה ילדים והיא עושה זאת ביד רמה. אם הייתי צריך לעשות את התפקיד שלה, סביר שהייתי משתגע. ובכול זאת, אני בן 48 ומרגיש שהחיים חולפים על ידי. אני עובד במשך שעות ארוכות, ובמהלך היום, היא יוצרת איתי קשר עשרות פעמים, ונותנת לי רשימת מטלות, לקחת את הילדה מכאן, ולהגיע למסיבה כאן וכול מיני כאלה. ומהרגע שאני נכנס בדלת, התלונות ממשיכות, והמטלות לא נגמרות. שטיפת כלים, מקלחות לילדים, ובשעה מאוחרת, כשאני כבר מתיישב, עם הנייד או המחשב ועובד. מתחילות התלונות על העבודה, שאני כול הזמן עובד. אבל איך לא, יש לנו שבעה ילדים. וכשאני מתקרב לגעת בה, זה חייב להיעשות בדרך שלה. היא לא מאפשרת לי אינטימיות, היא לא מאפשרת לי לגעת בה, ללקק את גופה, לשנות תנוחה מלבד המסיונרית, וגם בקצב שלה. היא שומרת נידה, כך שיש לנו בקושי שבועיים להיות יחד, וגם את זה היא מגבילה, כך שבמהלך חודש ימים, אני נוגע באישתי בקושי פעמיים, אם היא הייתה ממש נחמדה אז שלוש. ובנוסף היא לא משתמשת בכול אמצעי, ומתווכחת איתי לא פעם שהיא רוצה עוד ילד. לא פעם היא תפסה אותי מאונן, והיא כעסה עליי והפסיקה לדבר איתי במשך ימים. לא בגדתי בה מעולם, אבל אשקר אם אומר שלא חשבתי על זה. 
ואני בטוח שאם היה לי יותר זמן פנוי סביר שגם הייתי עושה את זה. תודה מראש על תגובתך.

תגובתי:
הי, אקדים ואודה לך על שסמכת עליי, ופנית.
קראתי את שכתבת ואני חייבת להודות שזה אתגר אמיתי!
בעת הזו מעניין אותי איך הייתם לפני הנישואים? על איזה בסיס בניתם את מערכת היחסים שלכם, כי כרגע, נדמה לי שאבדתם את המסלול ואתם שורדים כול יום ויום.
אני קוראת שוב ושוב את מה שכתבת ותוהה אם אתה מבין שיש בך לא מעט אשמה. שכן, שים לב אתה אומר שאתה שומר מסורת בשבילה, שהבאתם שבעה ילדים, ואם אני מבינה נכון אז היא זו שרצתה זאת, שאתה מקיים איתה יחסי מין בדרך שלה, ובזמן שהיא בוחרת, האם אתה מבין שעצם כך שביטלת את עצמך, ואת רצונותיך יצרת ריק שהיא הייתה חייבת למלא? כעת כשאתה בוגר יותר ומבין שאתה באמצע החיים, אתה מתוסכל. וזה הגיוני. כי מי שאתה באמת מתעורר ורוצה לחיות את שארית חייו.
אתה חייב להבין שעצם ההתעוררות שלך, כול התחושות שלך מוקצנות. אתה רוצה לאכול את העולם כדי לא לפספס כלום. אבל יקירי, הבאת לעולם שבעה ילדים, ולכן אתה חייב להשתלט על הרצון הזה ולהבין ששינוי חייב להיעשות נקודה, רק שבכול פעם בחזית אחרת. אתה לא יכול לתקוף בכול החזיתות גם יחד.
שב עם עצמך ותחשוב מה הכי מפריע לך: המטלות, היעדר הסקס, השגרה, מה הדבר שאיתו אתה לא יכול לחיות יותר, ותתחיל לפעול.
כתבת ששנים שאתה לא רוצה להיות במערכת היחסים הזו, אבל אתה בכול זאת שם. כי אתה עוד מאמין, מאמין שאיתה אתה יכול לבנות, היא העוגן שלך, ואתה שלה. הרי כיום יש יותר מתגרשים ממתחתנים, ובכול זאת אתה בוחר להיות שם.
אני חושבת שהשלב הראשון לרפא את מערכת היחסים הזו היא- לפקוח את עיניה למציאות אותה אתה חווה. כי סביר להניח שהיא לא חווה את אותה המציאות. תחשוף את רגשותיך. ברור לי לגמרי, שליצור שיחה ולהעלות בה את כול הנושאים הללו, זה יהיה בלתי אפשרי. אז תכתוב לה. תכתוב לה מכתב שבו תבקש ממנה להפנים, תספר לה על מה שאתה מרגיש וחווה עם כול בקשה שלה, עם כול התנגדות שלה, ספר לה מה חשוב לך שישתנה. בנוסף, אני ממליצה לך, לכם להגיע ליועצת זוגיות שמטפלת גם במיניות. כי נדמה לי שאשתך חווה מחסום, שאינך מודע לו. ויכול להיות שגם היא. על אף השגרה והילדים, קבעו דייט קבוע ללא ניידים, ושהכלל הראשון הוא שלא מדברים על הבית והמטלות אלא רק עליכם. פעם בחודש, השכירו לכם צימר/ חדר לשעתיים, והכירו אחד את השני מחדש.
אני דיי בטוחה שאתה קורא את התגובה שלי, ולא בטוח שתצליח לעשות את זה.
אקדש לעתיד שלך שעתיים, סגור את הדלת במשרד או אם אתה ברכב אז תעצור באחד השדות וכתוב לה. בערב, הערב, פשוט תתן לה את המכתב הזה. זה כמו למשוך פלסטר בבת אחת, זה כואב, מפחיד אבל הינה, הוא כבר לא שם.

להלן רשימת נשות מקצוע עליהן אני יכולה להמליץ בלב שלם:
יפה בשירי : 052-3287387
אינדה הלמן: 054-7833765
לימור בנדל: 0544-578993

מקווה שהצלחתי לעזור
אשמח לקבל עדכון,

בהצלחה :)

איך כותבים סוף מושלם?

הי יולנדה, 

במשך שלוש השנים האחרונות, אני כותבת ספר. 
אני לא יודעת איך לסיים אותו.
יש לי כל כך הרבה אפשרויות בראש, אבל עם אף אחת מהן אני לא שלמה.

האם חווית מקרה דומה באחד מספרייך?
איך החלטת לבסוף מהו הסוף המושלם?

תגובתי:
אני מוכרחה להודות שהשאלה שלך מרגשת אותי. קודם כול בכול פעם שאני שומעת על אדם המייצר עולם שלם באמצעות כתיבה, זה מרגש אותי עד מאוד. זה מחזיר אותי שנים רבות אחורה, לתקופה שבה הייתי כותבת בבלוק הצהוב, ומייצרת עולם טוב יותר עבורי, מעניקה לעצמי כוחות על, כדי להצליח לשרוד עוד קצת.
אבל הסיפור הזה הוא לזמן אחר.

כשאני כותבת ספר, אני יודעת מה סיפור המסגרת שלו. אבל לא יודעת מה יקרה בין הדמויות, לאיזה כיוון העלילה תתפתח ואיך הספר ייגמר.
למדתי בדרך שכול סיפור יכול להסתיים במאות דרכים שונות. ואין דרך אחת נכונה, אין דרך אחת שהיא מושלמת. והיא גם לא צריכה להיות כזו, היא צריכה להיות שלמה, וסוגרת מעגל עבור הדמויות. עבור החיים שיצרתי.
אני אייעץ לך, להפסיק להתעסק בסוף ולקרוא את הספר מההתחלה. לא לשנות, לתת לדמויות לדבר, להוביל אותך בדרך שלהם, העניקי להם את הזכות לבחור. את תראי שהידיים ייכתבו מאליהן והסוף יהיה בדיוק מה שהיית צריכה.
אל תושפעי מאף אדם סביב, אלא רק מהדמויות עצמן. חשוב בעיני, לקרוא את הספר בנשימה אחת, לצפות בחיים של הדמויות בראשך. אל תעצרי, ואת תראי שזה עובד.

מקווה שעזרתי.
וכמובן כפי שהגבתי לך במייל, אם תרצי, אשמח ללוות אותך בתהליך.

המון הצלחה

מה עושים? איך שוכחים? אני צריכה לספר לבעלי?

בוקר טוב יולנדה, ראיתי את התגובה שלך מאתמול ואסכם את זה ב וואו.

אשמח לנסות ולהיעזר בך.

בעלי ואני גדלנו בקהילה דתית, לפני חמש עשרה שנים הכרנו בשידוך והתחתנו. במשך כל תקופת הנישואים, מצאנו את הטון שלנו, את הדרך לאושר שלנו.

המשפחה לא ראתה בעין יפה את העובדה שבחרנו להביא רק שני ילדים. אבל זה לא משנה כי שנינו החלטנו שהדרך היא לא לעשות המון ילדים, ואז לוותר על כול השאר. הבאנו האמנם שניים, אבל אנחנו משקיעים בהם המון.

 אני נוטה להאמין שדווקא החופש אותו הענקנו אחד לשנייה הוא זה שפיתח בניינו קשר מיוחד ואפשר לומר אפילו אהבה גדולה. 

אבל כאן נכנס המשבר. לפני מספר חודשים, התקיים אירוע חברה של מקום עבודתי, שאם לומר את האמת ובלשון המעטה היה משעמם. ובכך מצאנו עצמנו אני ועוד כמה עמיתות, יושבות סביב שולחן שותות, וצוחקות.

נפתחנו האחת לשנייה ממש כמו החברות הכי טובות. בסופו של הערב נותרנו רק שתיים. היות והיינו שתויות, החלטנו לחלוק מונית. ורד (כמובן שזה לא שמה האמיתי.) ירדה ראשונה. התכוונתי לנשק לה את הלחי ואיכשהו הגעתי לפה. הנשיקה הזו, לא הייתה סוערת אבל הדרך שבה היא הסתכלה עליי, והלב שלי, זה היה ברור שבאותו הרגע גם אני הרגשתי משהו, משהו לא ברור משהו שלא הרגשתי אף פעם, גם לא עם בעלי האהוב. מאז אותו היום נפגשנו לא מעט פעמים בעבודה. לא דברנו על זה. הנשיקה לא חזרה על עצמה, אבל פעימות הלב, ההתרגשות, הרצון לעשות זאת שוב התגבר. אני לא יודעת מה לעשות. קראתי אתמול את התגובה שלך לאמא הזו ותהיתי אולי, אולי עם החינוך השמרני עליו גדלתי, לא הבנתי שאני בכלל נמשכת לנשים. אני אימא לילדים, אני נשואה לגבר שאני אוהבת, ואני לא מפסיקה לחשוב על הרגע ההוא, הרגע המופלא ההוא. ולא משנה שעבר כל כך הרבה זמן. 

מה עושים? איך שוכחים? אני צריכה לספר לבעלי?

סליחה שכתבתי מבולגן כל כך, אני בסערת רגשות.

אשמח לשמוע את חוות דעתך לפני שאני משתגעת.  

תגובתי : 

אנונימית יקרה, 

לפני הכול, אשלח לך חיבוק מלא באנרגיה.

קראתי את שכתבת מספר פעמים, עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את התחושות שלך- לא הצלחתי. 

וזאת כי אף אדם לא יכול להבין את תחושותיו של האחר, עד הרגע שבו  ייצעד בנעליו ובדרכיו למשך חיים שלמים. 

אבל מבטיחה לנסות ולהביא אותך לחוף מבטחים.

אמר לי פעם אדם שאני מאוד מעריכה ואוהבת שלקבור רגשות, זה לא כמו לקבור יד או רגל, רגש דינו לצוף. וזאת כול עוד לא טיפלת בו, לא הבנת מהו אותו הרגש. 

וזה יקירתי מה שאת חווה.

אני מוכרחה להתחיל מההתחלה: העניקי לעצמך קרדיט על כך שאת לא מושפעת מאחרים, את ואישך בחרתם את הדרך שלכם ועל אף כול הלחצים החיצוניים , והדרך בה חונכתם לא נכנעתם, זה אומר עלייך המון, זה אומר עליכם המון. כך שתשאפי אוויר את בדרך הנכונה.

כשאני קוראת את המילים שלך וסערת הרגשות שלך, אני מבינה שהבעיה העיקרית שלך, היא שהפחד מניע אותך. הילדים שלך, אישך, הלא נודע. 

אז לפני שאת מחליטה מי את ומה את ולמה נהגת כך או אחרת. את חייבת לחשוב לרגע אחד על הבחורה אותה נישקת. תחשבי מה עבר לה בראש? מה קרה לה כשהיא הבינה שנפגשתן שוב, והתעלמת ממנה. תחשבי לרגע אחד על המקום שלה, ותביני שכדי להגיע לפתרון הבעיה את חייבת לשבת איתה ולשוחח איתה. לפתוח את הנקודה הזו, ולהבין עד כמה זה השפיע עליה. 

ברגע שתשוחחי איתה, הלב שלך ישקוט. לא שהשאלות יפסיקו לצוף, אבל לפחות נקיפות המצפון בגיזרה אחת יחדלו.

המוח שלנו, מייצר פנטזיות מאות כאלה, הוא לוקח סיטואציה קטנה ומפתח אותה לענקית. גם מבלי שתספרי לי, אני בטוחה שלא פעם חלמת בלילה על מה שהיה קורה אם זה לא היה נגמר בנשיקה. 

אבל זה לא בגלל נטיותייך המיניות, זה כי המוח שלך סקרן. 

התחושות עליהן דיברת, הזכירו לי מאוד אדרנלין. 

אני לא אפסול את היותך דו מינית וזאת שוב, עצם העובדה שאני לא מכירה אותך. 

אבל כן אומר לך, כי התחושות להן התמסרת באותו הלילה היו הצפת אדרנלין,  סיכון של משהו חדש אותו חווית. 

אני לא מכירה את מערכת היחסים בינך לבין אישך, אבל באם מערכת היחסים בינכם היא טובה, ואישך אדם מכיל ומבין, הייתי משתפת אותו בחוויה הזו, בפחדים שלך, במה שגרם לך לפחד. אני מאמינה שזה יצמיח אתכם אפילו יותר.

עצם היותך אימא, ואישה אוהבת אשר שמחה בחלקה, הסירי דאגה מליבך. כי גם אם נטיותייך  המיניות הינן גם כלפי נשים, שהרי את כבר במערכת יחסים טובה ומעשירה. 

ובאשר לשאלה שלך "איך שוכחים?" לא שוכחים. את לא צריכה לשכוח, הפיסות הקטנות שקורות לנו בחיים, הן בדיוק אלה היוצרות אותנו, את מי שאנחנו. הן אלה המרכיבות את השלם.

מקווה שעזרתי מעט. 

בהצלחה 🙏

אני חושבת שהבת שלי לסבית, איך אני יכולה לדעת מבלי להביך את עצמי או אותה.

"הי יולנדה, מזל טוב על הבלוג החדש, ראיתי את התגובות שלך בסקסימאמא ואהבתי אותן. אשמח אם תייעצי לי
 בחודשים האחרונים ועם כול המודעות של הקהילה ההומו לסבית אני מתחילה לזהות סימנים אצל הבת שלי. למרות שהיא בגיל ההתבגרות, היא לא מתלבשת כבנות גילה, אלא דומה יותר לבנים, היא מאוד לא נשית ושבועות האחרונים היא הכירה חברה חדשה איתה היא מבלה את רוב זמנה. הן נכנסות לחדר, הן צוחקות המון ואני מפחדת לגלות שהיא לסבית. גדלתי בבית מאוד שמרני, ואני כבר יודעת מה יהיו התגובות של המשפחה במידה וזה זה. איך אני מעלה את הנושא הזה מול הבת שלי? 

בבקשה ייעוצך 

אנונימית יקרה,
אקדים ואודה לך על שלמרות שהבלוג חדש, ואינך מכירה אותי בחרת לסמוך עליי. ועל קוראי הבלוג.

כעת לשאלתך, האמנם לא חוויתי את שאת חווה בעצמך כעת, ואני בטוחה שהשאלות הקשות העוברות בראשך הן לא פשוטות, וזו מלחמה אמיתית בינך לבין עצמך.
גם מערכת היחסים עם ילדינו בנויה על אמון, הכלה הקשבה וללא כול שיפוטיות. אני לא מכירה את מערכת היחסים בינך ובין ביתך במהלך השנים, ולכן אזהר בתגובתי.
לפני שנפתח את הדרך בה את צריכה ל"ברר את העניין" אגע בדבר שהציק לי יותר. לא דיברת ולו לרגע על הקושי שחווים בקהילה, כאם בפחד של תגובות יקירייך. עלייך לזכור יקירה, כי האדם היקר ביותר והחשוב ביותר זו הבת שלך. בעת הזו, עלייך להחליט אם את מכילה אותה, מקבלת אותה כפי שהיא ולא משנה מה תהיה התוצאה, או שאת מתביישת בפרי בטנך, ומבינה שזו תחילתה של סוף מערכת היחסים בינכן.

רגע אחרי שאת לוקחת אוויר ומחליטה שאת רוצה להבהיר את התמונה, ולדעת מה באמת קורה עם ביתך, הדרך הטובה ביותר היא, להזמין אותה לקפה. כן...  ברור שאם במהלך השנים לא נהגת לעשות כן, צפי לסוג של התנגדות, אבל תתעקשי למצוא רגע איתה, זה לא חייב להיות בבית קפה זה יכול להיות בבית אחת על אחת. תספרי לה על תקופת הנערות שלך, על התמודדויות שלך עם החברה תפתחי בפניה. אין ספק שזה מביך, לפעמים אפילו מרגיש קשה יותר. אבל אם את רוצה שהיא תפתח אלייך תהיי חייבת לעשות את הצעד הראשון. אל תשאלי את השאלה, תבהירי שלא משנה מה, את תהיי בשבילה. תסתכלי לה בעיניים, כי זה כול כך חשוב, שהיא תמצא את הכנות שלך. תגידי לה שתשמחי להכיר את חברותיה, ולהיות חלק מחייה.
גם אם בשיחה הזו, לא תהפכו לחברות הכי טובות, והיא לא תחשף בפנייך, משהו בחומות שלך יסדק, מה שאומר שברגע שתבנו את האמון, היא תספר לך.  ואת יקירתי תהיי חייבת להוכיח לה, שאת באמת תומכת.


ומה יקרה אם זה לא אחד גדול, והבת שלך סתם טום בוי? זכית להכיר עוד צד בביתך. זכית בילדה שלך ואין חשוב מזה.

בהצלחה